ורוליט חב' לתעשיה כימית בע"מ ואח' נ' זבולון עוזיהו ואח'

פסק דין

מבוא

1.בפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך של 1,100,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע.

2.התובעת 1 (להלן: "התובעת") היא חברה פרטית העוסקת בייצור דבקים מסוגים שונים. מפעלה של התובעת נמצא בדרך בן צבי 76 בתל אביב, וזכויותיה בקרקע הן של דייר מוגן. התובע 2 (להלן: "התובע") הוא מנהלה של התובעת.

3.הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") מחזיק במבנה תעשייתי הצמוד למפעלה של התובעת, המשמש אותו לסחר במכוניות. הנתבע הוא יו"ר הנתבעת 2, שהיא עמותה רשומה (להלן: "הנתבעת") ששמה לה למטרה להגן על זכויות תושבי שכונת תל גיבורים הסמוכה למפעלה של התובעת.

4.התביעה שבפניי נסבה אודות שלושה פרסומים שפרסמו הנתבעים בקשר לתובעת. אמנם, בתצהירי התובעים ובסיכומיהם נזכרים שישה פרסומים, אך התביעה הוגשה בגין שלושה פרסומים בלבד, כפי שפורט בס' 27 לכתב התביעה וכפי שגם הובהר בס' 3 לבקשת התובעים מיום 21.2.2006 לפיצול הדיון. על כן, בפסק הדין יש להתייחס אך ורק לפרסומים הנזכרים בכתב התביעה.

5.הפרסום הראשון הוא מכתב מיום 1.5.2005, שנכתב על ידי הנתבעים ונשלח אל יו"ר ארגון נעמ"ת במרחב תל אביב, עם העתקים לשבעה אנשים נוספים (נספח א' לתביעה). במכתב זה ביקשו הנתבעים להפסיק את פעילותו של גן הילדים השוכן בסמוך למפעלה של התובעת. בין השאר, הם כתבו את הדברים הבאים:

"הילדים והטף חשופים לסכנה בריאותית מקרינה רדיואקטיבית, קרינה, זיהומים למיניהם ולכלוך סביבתי ובאוויר מזוהם וריחות מסוכנים. יש עכברים במפעל הנגועים ברעלים המתרוצצים לכל עבר ממפעל כימי ודבק ורוליט השוכן 30 מ"ר מהגן ו- 10 מ"ר משטח העמסת מוצרים כימיים ורדיואקטיביים. ... במהלך חקירות התגלו ממצאים מסוכנים הגורמים לרצח תושבים וטף בחתימת משרד הבריאות ובהנפקת היתר רעלים ע"י מדינת ישראל, המשרד לאיכות הסביבה והענף לחומרים מסוכנים. ... מאז המפעל גדל פי 7 בצורה פרטנית, שדידת קרקעות והגדיל את המפעל טלאי על טלאי כמו במדינה שלישית דבר הגורם לסכנת האזור ...".

6.הפרסום השני הוא מכתב מיום 4.5.2005 ששלחו הנתבעים לשר הבריאות, עם העתקים לשבעה אנשים נוספים (נספח ט' לתביעה), בו נכתב בין השאר:

"לאורך שנים תעשייה כימית מקבלת אזהרות על ידי הרשויות ... המפעל השתלט על כביש 3382 ועל שטח גינה של גן ילדים ומעון העצמאות בחסות העיריה, בשטח העמסה של חומרים מסוכנים הנשפכים לכל עבר ומסכנים את ילדי הגן במגע ראשוני (בעבר העמיסו בתוך שטח המפעל, אך אין למפעל לאן להתרחב)- שטח המפעל היה בעבר 150 מ"ר, כיום כ- 7,000 מ"ר."

7.הפרסום השלישי הוא מכתב מיום 23.5.2005 ששלח הנתבע לבא כוחם של התובעים, עם העתקים ל- 11 אנשים נוספים (נספח ב' לתביעה), ובו כתב, בין השאר:

"הוצע לי ע"י שליח של מרשתך למעלה ממאתיים אלף דולר ארה"ב באם אפסיק לפעול במסגרת העמותה נגד מרשתך, דהיינו ורוליט מפעל תעשייה כימי כבדה, הגורם למפגעים מסוכנים לאוכלוסיה כה גדולה. רק לאחר שסירבתי לקבל השוחד, התחילו להגיע איומים על חיי וחיי משפחתי על ידי עובדי המפעל וטיפוסים מפוקפקים."

דיון

8.הנתבעים טוענים כי התביעה אינה מגלה עילה מבחינתו של התובע, שכן הפרסומים אינם מהווים לשון הרע ביחס אליו.

מנגד, התובעים טוענים כי הפרסומים מהווים לשון הרע לא רק ביחס לתובעת, הנזכרת בשמה בגוף הפרסומים, אלא גם ביחס לתובע, למרות שהוא אינו נזכר בשמו. לטענתם, התובע הוא הרוח החיה מאחורי פעולותיה של התובעת ולכן, הואיל והנתבעים ייחסו לתובעת שהיא תאגיד, ביצוע פעולות "אנושיות", יש לראות את התובע כמי שנפגע מפרסום לשון הרע.

במחלוקת זו, מקובלת עלי עמדתם של הנתבעים. הפרסומים אינם נוקבים בשמו של התובע ואף לא בתפקידו או במשרתו. למעשה, הם מתייחסים אך ורק לתובעת. הקורא הסביר אינו מסוגל לזהות את המעשים המיוחסים לתובעת עם התובע, ועל כן לא ניתן לקבוע כי התובע נפגע באופן אישי בעיני הקורא הסביר מחמת הפרסומים אודות התובעת. העובדה שהתובע הוא מנהלה של התובעת ומכוון את פעולותיה, היא כשלעצמה אינה מספקת כדי להקים לו עילה אישית בגין פרסום לשון הרע, כל זמן שהקורא הסביר אינו מזהה אותו באופן אישי כנשוא הפרסומים הפוגעים. ודוק: אין לי ספק שהתובע חש עצמו נפגע באופן אישי מהפרסומים אודות התובעת, אלא שתחושה אישית זו אינה מעלה או מורידה, שכן המבחן לענין זה הוא מבחנו של האדם הסביר, ולא של מי שרואה את עצמו נפגע מן הפרסום (ראה ת.א. (ת"א) 54621/06 משה זר נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ , בעמ' 4 - פורסם בנבו).

על כן, דין תביעתו האישית של התובע להדחות.

9.הנתבעים טוענים כי יש לדחות את התביעה האישית נגד הנתבע, משום שהפרסומים נעשו על ידו בתוקף תפקידו כיו"ר הנתבעת.

אינני מקבל טענה זו. הכלל הוא שאורגן של תאגיד, המבצע עוולה נזיקית, חב באופן אישי בגין מעשה העוולה, וזאת ביחד ולחוד עם התאגיד שבשמו פעל. ראה לענין זה שנפסק בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ , בעמ' 696 (1994) - פורסם בנבו:

"עקרון היסוד של דיני הנזיקין הוא, כי מי שמקיים את היסודות של העוולה אחראי למעשיו שלו. מעמדו של המעוול בהירארכיה המינהלית או הביצועית אין בו כדי לשחרר את המעוול מאחריות. על-כן, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה לא למען עצמו, אלא כעובד או כשלוח של אחר, אין בה כדי לשחרר את המבצע מאחריות בנזיקין. בדומה, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה כאורגן של תאגיד, אין בה כדי לשחררו מאחריות ..."